כשמרגישים מנותקים מהילד שלכם

יש משפט שהורים חושבים ולא אומרים: "אני לא בטוח שאני מרגיש משהו כלפי הילד שלי".

הוא לא נאמר כי הוא נשמע נורא. ובגלל שהוא לא נאמר, כל הורה שחווה אותו משוכנע שהוא היחיד.

הוא לא היחיד

תחושת ניתוק מהילד היא חוויה שכיחה. היא לא מעידה על הורה רע, והיא בהחלט לא מצב שאין ממנו דרך חזרה.

הבושה סביב זה גדולה יותר מהתופעה עצמה, וזו הבעיה האמיתית.

ארבע סיבות שכיחות

• שלב התפתחותי. יילוד לא מחזיר כמעט כלום בחודשים הראשונים. פעוט בן שנתיים מייצר עשרים קונפליקטים ביום. מתבגר מתרחק כי זה תפקידו. בכל אחת מהנקודות האלה קל להרגיש שאין קשר.
• אי התאמת טמפרמנטים. הורה שקט וילד סוער, או להפך. זה חיכוך אמיתי, והוא לא אומר דבר על איכות ההורות.
• מצב ההורה. דיכאון, חרדה, עייפות כרונית או משבר זוגי מקהים רגש. הניתוק כאן הוא תסמין, לא סיבה.
• ציפייה שלא התממשה. הורה שדמיין ילד מסוים וקיבל ילד אחר לגמרי לפעמים מתאבל על הפער, בלי לדעת לקרוא לזה בשם.

למה "להשתדל להרגיש" לא עובד

הורים שמנסים לייצר רגש בכוח נכשלים, ואז מרגישים גרוע פי שניים. רגש הוא לא החלטה.

מה שכן עובד הוא סדר הפוך: פעולה קודם, רגש אחר כך. קרבה נבנית ממאות אינטראקציות קטנות, והמוח מסיק את הרגש מהחוויה המצטברת.

מתי לפנות לעזרה

שווה לפנות אם התחושה נמשכת מעבר לכמה שבועות, אם היא מלווה בעצב, בחרדה או בחוסר עניין בדברים אחרים, אם יש מחשבות על פגיעה, או פשוט אם זה כבד מכדי להחזיק לבד.

נקודות הפנייה הזמינות: טיפת חלב בשנים הראשונות, יועצת בית הספר בהמשך, ותחנות לבריאות הנפש בקהילה. ואם יש מצוקה מיידית, אפשר לפנות לער"ן בקו 1201, בכל שעה.