האם ילד חייב חבר הכי טוב

אין דבר שמפעיל הורים כמו הרגע שבו מבינים שהילד יושב לבד בהפסקה.

לפני שמגיבים, שווה להפריד שתי שאלות שנשמעות זהות ואינן: האם יש לו חברים, והאם הוא סובל.

מה המחקר בעצם מראה

אחד מספיק. שניים זה שפע.

מופנם או בודד

ההבחנה חשובה כי היא משנה את כל התגובה. ילד מופנם שנדחף לפעילויות חברתיות חווה זאת כלחץ, לא כעזרה.

מה כן עוזר לילד שמתקשה

לא כמות, אלא מיומנויות. אלה דברים נלמדים, ואפשר לתרגל אותם בבית:

• איך מצטרפים למשחק שכבר קיים. לא "אפשר לשחק?", אלא להתחיל לעשות מה שהם עושים.
• איך מציעים משחק. להציע משהו קונקרטי, לא לשאול מה הם רוצים.
• איך מגיבים לסירוב. להמשיך הלאה בלי לקחת אישית, וזה החלק הקשה.
• איך מסיימים ריב. ילדים מאבדים חברים בעיקר על זה.

משחק תפקידים בבית, בקטן, עובד מצוין בגיל הזה.

המהלך המעשי שהכי משתלם

ילד אחד, בבית, לשעתיים.

קבוצה גדולה מציפה ילד שמתקשה. מפגש אחד על אחד, בסביבה שהוא מכיר, עם פעילות שיש בה מבנה, מייצר תנאים שבהם הרבה יותר קל להתחבר.

ואם הוא לא יודע את מי, שווה לשאול את המחנכת. היא רואה בהפסקות מה שאתם לא רואים.

מתי לערב את בית הספר

• אין קשרים כלל לאורך חודשים.
• הילד מביע מצוקה או עצב סביב זה.
• הוא נמנע מבית הספר או מהפסקות.
• יש חשד להדרה יזומה או לבריונות.

הדרה שיטתית היא לא בעיה חברתית של הילד, היא אירוע כיתתי, והיא באחריות המסגרת ולא רק שלכם.

ומה לא לומר

"תהיה יותר חברותי", "תלך לדבר איתם", "אני לא מבין למה אין לך חברים". שלושת המשפטים האלה מטילים על הילד את האחריות לבעיה שהוא לא יודע לפתור, ומוסיפים בושה למצב שכבר קשה.