איך מפתחים אינטליגנציה רגשית אצל ילדים

"אינטליגנציה רגשית" הפך למונח שחוק, ובצדק. הוא מופיע בכל מקום ונדיר שמסבירים ממה הוא בנוי.

אז נפרק אותו, כי כשמפרקים מתברר שזו לא תכונה אלא ארבע מיומנויות נפרדות, וכל אחת מהן ניתנת לתרגול.

ארבעת הרכיבים

1. שיום, וזו הנקודה שמשנה הכי הרבה

ילד בן שלוש שמתפרץ לא יודע שהוא מתוסכל. הוא רק חווה סערה.

כשמבוגר אומר "אתה מתוסכל כי המגדל נפל", קורים שני דברים. הילד מקבל מילה לחוויה, ועצם השיום מוריד את העוצמה.

"תירגע" מבקש מהילד לעשות משהו שהוא לא יודע לעשות. "אתה כועס" עושה חלק מהעבודה בשבילו.

2. ויסות נלמד בחיקוי, לא בהסבר

המסקנה לא נוחה: הורה שצועק "תפסיק לצעוק" מלמד בדיוק את ההפך ממה שהוא אומר.

3. שלושה משפטים שכדאי להוציא מהשימוש

• "אין מה לבכות." יש. הוא בוכה.
• "זה לא נורא." בשבילו כן, ואתם בדיוק ביטלתם את החוויה שלו.
• "תהיה גדול." קושר בין גיל לבין דיכוי רגש.

ומה במקום: "אני רואה שזה מאכזב אותך." "זה נשמע קשה." "אתה יכול לכעוס, ואני פה."

4. אמפתיה, ולמה היא לוקחת שנים

פעוט שמביא לילד בוכה את הדובי שלו מדגים ניצן של אמפתיה, אבל הוא מציע את מה שמנחם אותו. ההבנה שלאדם אחר יש נקודת מבט שונה משלי מתפתחת לאורך שנות הגן ובית הספר.

מה שמאיץ את זה: לדבר על רגשות של אנשים אחרים בשגרה. "ראית שהילד בגן היה עצוב? מה אתה חושב קרה לו?" ולקרוא סיפורים ולעצור באמצע כדי לשאול מה הדמות מרגישה.

מה לעשות ומה לא, בקצרה

• לשקף לפני שפותרים. תמיד בסדר הזה.
• לתת שם לרגשות שלכם בקול. "אני עצבני עכשיו, אני הולך לשתות מים."
• לא להעניש על רגש, רק על התנהגות. מותר לכעוס, אסור להכות.
• לחזור אחרי הסערה. השיחה המועילה קורית כשכולם רגועים, לא באמצע.