איך מדברים עם ילדים על גזענות

הילד שואל משהו בקול, באוטובוס, ואתם מרגישים את המבטים. הרפלקס הוא להשתיק.

וזה בדיוק מה שלא כדאי.

מה השתקה מלמדת

הוא לא שאל משהו נורא. הוא שאל שאלה.

מה לענות, לפי גיל

לגיל הצעיר: "כן, לאנשים יש צבעי עור שונים, בדיוק כמו שיש צבעי שיער שונים." זהו. אין צורך ביותר.

ארבעה דברים שעובדים בבית

• לענות לשאלות, לא להשתיק. גם כשלא נוח.
• לגוון את מה שנכנס הביתה. ספרים, סרטים ודמויות מרקעים שונים.
• לתקן בקול. אם מישהו אמר משהו ליד הילד, לומר משהו. שתיקה נקראת כהסכמה.
• לשים לב לשפה שלכם. ילדים קולטים אמירות אגב הרבה יותר מהרצאות.

וכשהילד שלכם הוא זה שחווה את זה

הסדר חשוב כאן במיוחד:

1. לתקף. "זה קרה, וזה לא בסדר." לפני כל דבר אחר.
2. לא למהר להסביר. הסבר בשלב הזה נשמע כהצדקה.
3. לשאול מה הוא צריך. לפעמים רק שיקשיבו.
4. לערב את המסגרת אם זה קרה בבית הספר.

מה שלא: "הם לא התכוונו", "תתעלם", "אתה רגיש מדי". שלושתם מעבירים את האחריות אליו.

תפקיד בית הספר

הדרה, כינויים או פגיעה על רקע מוצא הם אירוע כיתתי באחריות הצוות, ולא בעיה שהילד צריך לפתור.

הפנייה היא למחנכת, ואם אין מענה, ליועצת ולמנהל. שווה לתעד תאריכים ומה נאמר, לא כדי להילחם אלא כדי שהשיחה תהיה מדויקת.

ומה שקשה להודות בו

לפעמים הילד שלכם הוא זה שאמר. התגובה שעובדת אינה בושה אלא בירור: מה אמרת, מאיפה שמעת, ומה זה עשה לילד השני.

ילד שמרגיש שהוא נורא נסגר. ילד שמבין מה הוא גרם, לומד.