הצטרפות
איך לא נכנסים שוב לזוגיות שנכשלת

בית / זוגיות ומשפחה

איך לא נכנסים שוב לזוגיות שנכשלת

אחרי פרידה אחת, החשש מהבאה הוא הגיוני. מה המחקר מזהה כמנבאים האמיתיים של קרע זוגי, מה מכל זה בשליטתכם, ומתי הבעיה היא לא הזוגיות אלא משהו שכל אחד מביא מהבית.

נכתב על ידי
מערכת עוגן
נבדק מול מקורות מקצועיים

כל טענה במדריך נשענת על מקור מצוטט בתחתית העמוד.

זמן קריאה: 3 דקות

בקצרה, מה חשוב לדעת

  • מה שמנבא קרע הוא לא תדירות המריבות אלא האופן שבו מריבים, ובעיקר נוכחות של בוז וזלזול.
  • מחקר ארוך טווח מזהה ארבעה דפוסי תקשורת הרסניים: ביקורתיות, בוז, התגוננות והסתגרות.
  • אחוזי הפרידה בזוגיות שנייה גבוהים מאלה של הראשונה, לרוב כי הדפוס האישי עבר איתנו ולא טופל.
  • כעס בלתי מווסת הוא אחד הגורמים החוזרים, והוא לרוב בעיה של אדם אחד ולא של הזוג.
  • התערבות מוקדמת יעילה בהרבה. רוב הזוגות פונים לעזרה שנים אחרי שהדפוס התקבע.

מי שעבר פרידה אחת מכיר את המשפט הזה, בדרך כלל בשלוש לפנות בוקר: "ואם זה יקרה שוב".

החשש הזה הגיוני, והוא גם מגובה בנתונים. אחוזי הפרידה בקשר שני גבוהים מאלה של הקשר הראשון. אבל הסיבה לכך היא לא מה שרוב האנשים חושבים, והיא דווקא מקור לאופטימיות זהירה.

מה באמת מנבא קרע

המחקר האורכי המוכר ביותר בתחום עקב אחרי זוגות לאורך שנים והצליח לחזות בדיוק גבוה מי ייפרד. הממצא המפתיע היה זה: לא כמות המריבות ניבאה את הקרע, אלא הסגנון שלהן.

ארבעה דפוסי תקשורת זוהו כהרסניים במיוחד:

הדפוסאיך זה נשמעמה זה עושה
ביקורתיות"אתה תמיד", "את אף פעם לא"הופך התנהגות ספציפית לפגם באופי
בוזלעג, גלגול עיניים, חיקוימסמן שאין עוד כבוד בסיסי
התגוננות"זו לא אשמתי", האשמה נגדיתחוסם כל אפשרות לתיקון
הסתגרותשתיקה, יציאה מהחדר, ניתוקמשאיר את הצד השני לבד במגרש

מבין הארבעה, בוז הוא המנבא החזק ביותר. הוא לא מבטא כעס, הוא מבטא בוז.

למה קשר שני נמצא בסיכון גבוה יותר

שני גורמים מצטרפים כאן, ורק אחד מהם באמת בשליטתכם.

הראשון הוא המורכבות. קשר שני מגיע לרוב עם ילדים מקשר קודם, עם בני זוג לשעבר שנשארים בתמונה, עם שתי מערכות משפחתיות מקבילות ועם הסדרי זמנים שמישהו אחר קובע. זה עומס מבני שהזוגיות הראשונה לא נשאה.

השני הוא שאנחנו לוקחים את עצמנו איתנו. אם מה שהפיל את הקשר הראשון היה קושי אישי, הוא לא נשאר בדירה הקודמת. הוא עלה איתכם למשאית.

הסימן שהבעיה היא אישית ולא זוגית

יש מבחן פשוט וכואב: האם הדפוס חוזר.

אם אותה דינמיקה מופיעה עם בני זוג שונים, ובמיוחד אם היא מופיעה גם מחוץ לזוגיות, בעבודה, מול ההורים או מול הילדים, זו כנראה לא בעיה של ההתאמה. זו בעיה שנוסעת איתכם.

המקרה השכיח ביותר בקטגוריה הזו הוא ויסות כעס. אדם שהתקפי זעם מלווים אותו לא יפתור את זה על ידי החלפת בן או בת זוג, כי הזעם לא נוצר בקשר הזה. הוא רק מתבטא בו.

וזו בדיוק הנקודה שבה טיפול אישי יעיל יותר מטיפול זוגי. מטפלים רגשיים כמו יואב ניומן, שעובד עם מבוגרים סביב ויסות רגשי וכעס, מתארים את אותו דפוס חוזר: אנשים מגיעים אחרי הפרידה השנייה, מתוך הבנה שהמשתנה הקבוע בשתי המשוואות היה הם עצמם.

מה אומר המחקר

אחד הממצאים העקביים בספרות הוא פער העיתוי. זוגות פונים לעזרה מקצועית בממוצע שנים אחדות אחרי שהדפוס ההרסני התקבע, ולא בסמוך להופעתו. ככל שהפנייה מוקדמת יותר, שיעורי השיפור גבוהים משמעותית, בין היתר משום שדפוסי בוז והסתגרות שהתבססו לאורך שנים קשים בהרבה לשינוי מאשר דפוסים בני חודשים.

מבוסס על סקירת המחקר האורכי של The Gottman Institute בנושא יציבות זוגית וניבוי גירושין.

חמישה דברים שכן בשליטתכם

  • לעשות את החשבון האישי לפני הקשר הבא. לא "מה הוא עשה לי", אלא "מה אני הבאתי לשם". זו שאלה לא נעימה, וזו גם השאלה היחידה שמייצרת שינוי.
  • לטפל בוויסות הרגשי בנפרד. כעס, חרדה או קנאה בעוצמה גבוהה הם נושא לטיפול אישי, לא לוויכוח זוגי בשתיים בלילה.
  • לא למהר. להיכנס לקשר חדש בזמן שהקודם עוד מדמם זה כמעט תמיד לייבא את הקרע קדימה.
  • להפריד בין הזוגיות להורות. קשר חדש הוא לא הורה חדש לילדים. ערבוב מהיר של שני התפקידים הוא אחד המקורות השכיחים למשבר בשנה הראשונה.
  • לתקן מהר. היכולת לחזור אחרי מריבה ולומר "זה יצא לי רע" מנבאת יציבות טוב יותר מהיכולת להימנע ממריבות מלכתחילה.

ומה אם הקשר הנוכחי כבר בסימן שאלה

אם אתם קוראים את זה מתוך קשר קיים ולא מתוך רווקות, שווה לשאול שאלה אחת: האם אנחנו עדיין מסוגלים לתקן.

לא האם אנחנו רבים, ולא כמה. אלא האם אחרי מריבה יש רגע שבו מישהו מושיט יד, ומישהו לוקח אותה. זוגות שהמנגנון הזה עדיין עובד אצלם, גם בגרסה חלשה, נמצאים במקום שונה לגמרי מזוגות שהוא כבר כבה אצלם.

ואם הוא כבה, זה עדיין לא בהכרח סוף. זה כן סימן שהזמן להתייעץ עם גורם מקצועי הוא עכשיו, ולא בעוד שנתיים.

שאלות נפוצות

האם נכון שהסיכוי להתגרש גבוה יותר בנישואים שניים?

כן, זה ממצא עקבי בספרות. ההסבר המקובל אינו שהקשר השני גרוע יותר, אלא ששני גורמים מצטרפים: הדפוסים האישיים שהובילו לקרע הראשון עוברים איתנו אם לא עבדו עליהם, ובנוסף נוספת מורכבות של ילדים מקשר קודם, הורים חורגים ומערכות משפחתיות מקבילות.

מה הסימן המוקדם ביותר שכדאי לשים לב אליו?

בוז. לא צעקות ולא מריבות, אלא רגעים של לעג, גלגול עיניים או דיבור מלמעלה. בוז הוא הסימן שמנבא קרע בעוצמה הגבוהה ביותר, כי הוא מאותת שכבר אין כבוד בסיסי, ולא רק שיש מחלוקת.

האם זוגות שלא רבים בכלל נמצאים במצב טוב יותר?

לא בהכרח. הימנעות מוחלטת ממחלוקת היא לעיתים קרובות סימן להסתגרות ולא לשלום. בזוגיות בריאה יש חיכוך, והשאלה היא מה קורה אחריו.

מתי הבעיה היא של אדם אחד ולא של הזוג?

כשדפוס מסוים חוזר עם בני זוג שונים ובהקשרים שונים, ובמיוחד גם מחוץ לזוגיות, בעבודה או במשפחת המוצא. כעס בלתי נשלט, קנאה או קושי בוויסות רגשי הם מהמקרים השכיחים. שם טיפול אישי יעיל בהרבה מטיפול זוגי.

האם אפשר לתקן קשר אחרי בגידה או קרע עמוק?

אפשר, אבל זה מותנה בשלושה תנאים שאין עליהם ויכוח בספרות: הפסקה מלאה של ההתנהגות הפוגעת, לקיחת אחריות מלאה על ידי הצד הפוגע, ונכונות אמיתית של שני הצדדים להשקיע לאורך זמן. בלי שלושתם, ניסיון התיקון בדרך כלל מאריך את הסבל.

✓ מקורות

  1. The Gottman Institute, Longitudinal research on marital stability and divorce prediction
  2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נישואין וגירושין בישראל, לוחות שנתיים
  3. משרד הרווחה והביטחון החברתי, השירות לטיפול בפרט ובמשפחה, מסגרות ייעוץ וטיפול
  4. איגוד הפסיכולוגים בישראל, טיפול זוגי ומשפחתי, עקרונות מקצועיים
  5. American Psychological Association, Marriage and Relationship Education, evidence review

כל טענה עובדתית במדריך הזה נבדקה מול המקורות שלמעלה. מצאתם אי דיוק? כתבו לנו.

כך נכתב המדריך הזה

  • ✓ מיפוי המלצות עדכניות מגופים מוכרים
  • ✓ אימות כל טענה עובדתית מול המקור
  • ✓ עריכה לשפה ברורה, בלי ז׳רגון
  • ✓ סקירה מחדש אחת לחצי שנה
מדיניות התוכן והעריכה שלנו ←
התכנים באתר הם מידע כללי ואינם תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול מקצועי.

להמשך קריאה