אמא חורגת שמתקשה, ולמה זה נורמלי

יש חוויה שכמעט כל אמא חורגת עוברת, וכמעט אף אחת לא מספרת עליה בקול: להיות בתוך בית, לעשות הכול נכון, ולהרגיש אורחת.

למה זה קורה כמעט לכולן

שלושה כוחות פועלים בו זמנית.

הילד לא בחר בכם. הוא קיבל אותכם. וברוב המקרים הוא עדיין מקווה, ולו במעורפל, שההורים שלו יחזרו זה לזה.

הציפייה החברתית מאמא חורגת גבוהה במיוחד. מאב חורג מצפים להיות נוכח. מאם חורגת מצפים להיות אמא, על כל מה שזה כולל, ומיד.

אין לזה שפה. אין קבוצת ואטסאפ, אין תמיכה מובנית, ואם תגידו למישהו שקשה לכם, יש סיכוי טוב שתקבלו תשובה בסגנון "ידעת לאן את נכנסת".

הבדידות היא לא תופעת לוואי של המצב. היא המצב.

מה שכיח, ומה כבר לא

מה כן עוזר

• להוריד את הרף מ"אמא" ל"מבוגרת שאכפת לה". זה לא ויתור, זה תפקיד אפשרי.
• לא להתחרות. אף פעם. גם כשהאם השנייה מתנהגת לא יפה.
• לשמור על חיים משלכן. חברות, עבודה, תחביב. משפחה משולבת בולעת מי שנותנת לה.
• לבנות קשר אחד קטן. פעילות אחת שהיא רק שלכן ושל הילד, בלי אבא.
• לדבר עם בן הזוג במונחים של מצבים. לא "אתה לא איתי", אלא מה קרה, מתי, ומה הייתם רוצים שיקרה במקום.

ומה לא

לא לנסות לגרום לילד לאהוב אתכן. השתדלות מוגברת נקראת אצל ילדים כלחץ, והתגובה היא התרחקות.

ולא לוותר על עצמכן כדי לקנות שקט. אישה שמוחקת את עצמה בבית מגיעה בסופו של דבר לפיצוץ גדול יותר, לא קטן יותר.

מתי זה כבר לא סבלנות

אם המצוקה נמשכת, אם היא מלווה בעצב, בחרדה, בקושי בשינה או במחשבות חוזרות על עזיבה, זה כבר לא עניין של זמן.

טיפול אישי, או הדרכת הורים משותפת לשניכם, יעילים כאן במיוחד, בין היתר משום שהם מספקים את הדבר שהכי חסר בסיטואציה הזאת: מקום שבו אפשר לומר את זה בקול בלי להישפט.