איך הבית שגדלתם בו משפיע על ההתנהלות הכלכלית

רוב האנשים מגלים באיזשהו שלב שהם מתנהלים עם כסף בדיוק כמו אחד ההורים שלהם, או בדיוק להפך. שתי האפשרויות מספרות את אותו סיפור.

מה עובר, ואיך

הילד לא זוכר את השיחה על חיסכון. הוא זוכר איך נראה הבית בסוף החודש.

ארבעה דפוסים שעוברים בלי כוונה

השורה האחרונה היא היחידה שדורשת מאמץ, וגם היחידה שמלמדת משהו שימושי.

מה כן ללמד, לפי גיל

גיל 4 עד 6. שהכמות מוגבלת ושצריך לבחור. "אפשר את זה או את זה, לא את שניהם."

גיל 6 עד 10. דמי כיס קבועים. סכום קטן, בתאריך קבוע, וללא תוספות באמצע החודש. שם נלמד התעדוף.

גיל 10 עד 13. חיסכון למטרה. לרשום מה עולה, כמה יש, וכמה זמן ייקח.

מגיל 13. תקציב חודשי אמיתי, ולעיתים גם עבודה קטנה. הכסף שהרוויחו נתפס אחרת לגמרי מכסף שקיבלו.

המיומנות שהיא הבסיס לכל השאר

היכולת להמתין.

דחיית סיפוקים היא מיומנות נלמדת, והיא הבסיס לחיסכון, לתכנון ולעמידה מול פיתויים כלכליים בבגרות.

איך מתרגלים: לא לקנות מיד גם כשאפשר. "בוא נחשוב על זה עד שבת" הוא משפט קטן שמאמן שריר גדול.

ומה עם המצב הכלכלי האמיתי

שתי הקצוות בעייתיים.

הסתרה מוחלטת לא עובדת, כי ילדים קולטים מתח ובלי הסבר הם ממציאים הסבר גרוע יותר.

שקיפות מלאה מעמיסה. ילד שיודע בדיוק כמה חסר בחשבון נושא אחריות שאינה שלו.

הניסוח המאוזן הוא בערך זה: "יש לנו תקציב, אנחנו מנהלים אותו, ולא כל דבר נכנס בו. זה בסדר, וזה לא משהו שאתה צריך לדאוג לו."

הדבר האחד שהכי משנה

לתת להם לטעות עם סכום קטן. ילד שבזבז את כל דמי הכיס ביום הראשון ונשאר בלי כלום למד שיעור ששום הרצאה לא נותנת. והמחיר, בגיל הזה, נמוך מאוד.